|
|
מאת עו"ד פלילי יורם סגי זקס – פורסם בביטאון "עורך הדין"
מטרות העל של המשפט הפלילי הן הרשעת והענשת האשמים וזיכוי החפים מפשע. כביטוי לכך, המשפט הפלילי בישראל ובמדינות העולם הנאורות מתהדר בכלל לפיו אדם חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו מעבר לכל ספק סביר. כלל זה הינו מאושיות הדמוקרטיה וניצב בתווך ההליך הפלילי. הוא מונע את כוחה השלטוני הבלתי מוגבל של הרשות המבצעת ע"י יצירת בלמים ואיזונים, מניעת שרירות ונגישה באזרח ובאדם באשר הוא אדם. הוא שומר על הערך של הצדק במשפט, על עיקרון ההגינות המשפטית במשפט הפלילי ועל זכויות האדם והפרט מול כוחה הרב של המדינה.
עם זאת הנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הינם עגומים מאד בהקשר הנוכחי. ניתן לומר כי ב 27 השנים האחרונות ישנה עלייה איטית ומתמדת באחוזי ההרשעות בישראל עד שהגענו למקום בו לא ניתן לטפס עוד מעלה באחוזי ההרשעות במשפטים פליליים.
בעוד שבשנת 1980, אחוז ההרשעות במשפטים פליליים עמד על 92.4% אחוז זה טיפס בשנת 1990 ל95.4%, בשנת 2000 ל97.4%, ובשנת 2004 ו2005 ל99.8% ו99.9% בהתאמה. דהיינו בעוד שבשנת 1980 זוכו כ7-8 אנשים בכל 100 הליכים פליליים, הרי ב2005 על כל אלף הליכים ישנו זיכוי בודד ויחיד במשפט הפלילי. נתונים בלתי נתפסים.
עם זאת ,צריך לסייג את הנתונים הללו. הם אינם כוללים ביטולי אישומים בהסכמת התביעה המהווים כיום את רוב ה"זיכויים", הם אינם כוללים את מי שהואשם במספר עבירות זוכה מרובן הורשע במיעוטן והוא יופיע בסטטיסטיקה כאדם שהורשע בפלילים. מאידך גיסא, הנתונים הללו נמדדו באותה הדרך בדיוק ב1980 וב2005 וגם אז לא נכללו פרמטרים אלו. לפיכך אין מנוס מהמסקנה המצערת כי בישראל ישנה עלייה ניכרת בשיעורי ההרשעות והזיכוי במשפט הפלילי הופך לנדיר יותר ויותר.
זאת ועוד, בכל הנוגע להרשעה וזיכוי במשפט הפלילי, הכוח המצוי בידי התביעה כמעט ומוחלט, עצם הגשת כתב האישום והתעקשות התביעה לנהל ההליך עד לסופו ולא לבטלו תוביל ברוב המכריע של המקרים להרשעה בפלילים. כוח כמעט ומוחלט זה והעברת מרכז הכובד בכל הנוגע לזיכויים והרשעות מבית המשפט אל כתפי התביעה, אינו הולם את שיטתנו המשפטית והמשפט הפלילי במדינה, כוח מוחלט עלול להיות מנוצל באופן שרירותי ולפגוע בחפים מפשע לא בהכרח מתוך רוע או זדון, כי אם אף מתוך תפיסת עולם חד מימדית המדירה את הפלורליסטיות המחשבתית מהמשפט ומרוקנת הלכה למעשה את הספק הסביר מתוכן.
ניתן לסבור כי לעלייה כה משמעותית בשיעורי ההרשעות תימצא התאמה בעלייה בשיעורי הפשיעה ובמעשים הפליליים, עלייה שגורמת להחמרה בקריטריונים הדרושים להרשעה פלילית ומתן הקלה לתביעה בדרישות הפרוצדורליות להרשעה בשל צו השעה.
התאמה כזו אינה בנמצא. ההיפך הוא הנכון ישנה ירידה ניכרת בשיעורי הפשיעה, בניגוד לאווירה הציבורית הניזונה מהתקשורת כאילו ישנה עלייה בפשיעה והתדרדרות בכל הרמות של הסדר הציבורי, הנתונים מוכיחים אחרת.
ב 1997 הפשיעה הפלילית המדווחת, ע"פ השנתון הסטטיסטי של משטרת ישראל, עמדה על 516,926 תלונות, וב1998 על 532,032 תיקים שנפתחו. לעומת זאת בשנת 2006 מספר התיקים שנפתחו היה הנמוך בעשור האחרון - 475,759 תיקי פשיעה מדווחת, ירידה של 8% מהפשיעה הפלילית המדווחת בשנת 1997.
בעבירות הרכוש, המהוות 53% מסך העבירות, הייתה ב2006 ירידה של 7% לאחר ירידה של 3.7% בשנת 2005.
בעבירות הפע"ר (פריצה לדירה,התפרצות לעסק ומוסדות,ג ניבות רכב וגניבות מתוך רכב), הייתה ירידה משמעותית של 9.6% בשנת 2006 ובהסתכלות של העשור האחרון הירידה אף משמעותית יותר מ172,165 אלף תיקים בשנת 1997 ל135,536 תיקים ב2006 ירידה של 21%.
כיצד ניתן להסביר אם כן את העלייה הדרמטית בשיעורי ההרשעות בישראל במשפטים פליליים לצד הירידה עליה יש לברך בשיעורי הפשיעה?
ניתן לנסות ולהסביר נתונים קשים אלו במספר דרכים. כניסתו של סעיף 10א לפקודת הראיות בתש"ם המאפשרת לשופט להסתמך על דברים שאמר עד במשטרה גם אם אינו חוזר עליהם בביהמ"ש לצורך הרשעה, מעבירה את מרכז הכובד לחקירת המשטרה ומקלה על מלאכת התביעה בהליכים פליליים.
כך גם המעבר של כללי הראיות מקבילות למשקל אשר מותיר לשופט מרחב גדול של שיקול דעת לקבלת ראיות שבעבר לא היו ביהמ"ש מקבלים אותן.
יתכן אף כי אחוז ההרשעות הגבוה במשפטים פליליים מרתיע סנגורים לנהל משפט ולהביא ראיות, מתוך אמונה כי ממילא הסיכוי לזיכוי קלוש ולפיכך הם מעדיפים להגיע להסדר נח עם רשויות התביעה להקלה בעונש. ככל שאחוז ההרשעות בהליכים פליליים יהיה גבוה יותר כך ימעטו סנגורים ליטול הסיכון הכרוך בניהול המשפט הפלילי ואחוז הזיכויים יקטן עוד יותר (מחקר שדה שערך עו"ד עמי קובו, סגן הסניגורית הציבורית הראשית מחזק אפשרות זו).
זאת ועוד, ישנו פער ניכר בין האווירה הציבורית הגורסת כי קיימת עלייה תלולה בפשיעה (האווירה מלובה ע"י כלי התקשורת, אשר דומה כי ידיעות פליליות וכותרות זועקות הן לחם חוקן, כאשר למעשה מדובר ב"ברווז עיתונאי" - כך למשל זעקו הכותרות כי שני נערים בני 13 חשודים באונס של ילדה בת 12 והכתירו אותם בתואר מפלצות בעוד שזמן קצר אח"כ בדיקה רפואית הובהר כי הילדה כלל לא נאנסה), לבין הנתונים המראים ירידה משמעותית בהיקפי הפשיעה הפלילית בישראל. האם האווירה הציבורית משפיעה על ביהמ"ש? ברור כי אינה צריכה להשפיע. אולם בכנס חפות של התנועה למלחמה בעוני בעבר ציינה בגילוי לב השופטת העליונה בדימוס, דליה דורנר, כי התקשורת מחלחלת לבתי המשפט במידה מסוימת - הגם שלא אמורה להיות לה השפעה שכזו, יתכן שגם באופן לא מודע.
השופטים בתוך עמם יושבים ולפיכך השפעה מסוימת של צו השעה ורוח התקופה היא בלתי נמנעת, לעיתים השפעה כזו היא חיובית (למשל האיסור הגורף להשתמש באלימות כנגד ילדים ברוח התקופה ואף כציון דרך לחברה) אולם פעמים רבות השפעה זו היא מזיקה ומסוכנת הואיל ואין היא נתמכת בעובדות וממצאים אלא בתחושות בטן והתרשמות, וכך חל נזק עצום לנאשם במשפט הפלילי.
התגברות המגמה להרשעה בפלילים על סמך מהימנות והתרשמות, הודאות שאין להן סיוע אלא דבר מה נוסף שמשקלו קל כנוצה והקלה בכללי הראיות תוך העברת המשפט כולו מקבילות למשקל, מתן בכורה לחקירת המשטרה על פני העדות בביהמ"ש(גם כשהעד מסביר מדוע שיקר בתחנת המשטרה כי פחד נלחץ וכיו"ב) מגבירה את אחוז ההרשעות הפליליות, בתוכן הרשעות שגויות - וזאת להבדיל מהסתמכות על ראיות פורנזיות, כגון ממצאיD.N.A טביעות אצבע, מסמכים מוצקים וראיות אובייקטיביות יותר מהתרשמות ותחושה שעם כל הכבוד לניסיון ולחדות העין של ביהמ"ש, הן מועדות לטעות פי כמה והקושי הוא כי ממצאי המהימנות של ביהמ"ש כמעט מתהפכות בערעור אך לעיתים נדירות.
המצב האמור בתחום המשפט הפלילי חייב לעבור שינוי דרמטי מצד כל העושים במלאכה - איש איש ע"פ חלקו איש איש בחלקת אלוהים שלו.
בתי המשפט חייבים ליצוק תוכן ממשי ומהותי למושג הספק הסביר. רק ספק נדיר היצוק בביטון וברזל אלא ספק של 1%-2% די לו שיספיק לזיכויו של אדם, לא רק במקרים שהתביעה עותרת לזיכויו של הנאשם בפלילים או לביטול האישום בעינינו, אלא גם בניגוד לעמדת התביעה ולא רק פעם ביובל אלא לעיתים מזומנות יותר היוצקות אפשרות ממשית ואנושית לכך שגם התביעה טועה לעיתים, כדרכם של בני אדם ואף הטובים שבהם.
התביעה , הואיל ונראה כי מרכז הכובד עבר כעת לכתפיה, מוטלת עליה החובה לבחון ביתר שאת ובהגינות מוגברת וזהירות מופלגת את הגשתו של כתב האישום נגד אדם - הואיל והגשת כתב האישום נגדו פירושה באחוזי סבירות מוחלטים כמעט הרשעתו בדבר מה מכתב האישום, והכתמתו בסטיגמה פלילית. הבדיקה והבחינה לא רק צריכה להיעשות במדוקדק בטרם הגשת כתב האישום, אלא אף במועד השימוע – אשר עיגונו בחסד"פ בסעיף 60 א' מראה כי אף הרשות המחוקקת רואה כי מרכז הכובד עבר לתביעה (יחד עם זאת, בנוגע לפרשנותו של הסעיף ישנן דעות סותרות במחוזי ואין פסיקה בביהמ"ש העליון). על התביעה לנהוג במהלך המשפט בפתיחות מחשבתית ותודעתית אמיתית לביטול האישום ולזיכוי במקרים המתאימים ולא לעיתים נדירות בלבד אלא לעיתים קרובות יותר, לא מתוך רצון לנצח במשפט, אלא מתוך חתירה לאמת ולצדק. המציאות מראה כי הזיכוי הפלילי בישראל זקוק להעדפה מתקנת בהיותו מונח מצונף בפינתו, עזוב, גלמוד , בודד וזנוח.
הסנגורים הפליליים - להם תפקיד חשוב ביותר. אל להם להיתפס לרפיון ידיים נוכח הנתונים הקשים אלא עליהם לחתור לשנותם ולתקנם,לנהל הוכחות ביותר הליכים כאשר הנאשם טוען לחפותו, ליתן לו יומו בביהמ"ש תוך אמונה באינטגריטי של השופטים היושבים בדין ולא לשכנעו להודות בדבר שלא עשה מתוך חשש כי ממילא יורשע ויבולע לו אם ינהל הוכחות, גישה כזו מנציחה את המצב ולא מתקנת אותו, גישה כזו גורמת לסנגור לאבד את ייחודו ותפקידו המיוחד במערכת אכיפת החוק.
לא ניתן לטפס עוד במעלה ההרשעות הפליליות בישראל אך במעלות הצדק והחתירה אליו תמיד ניתן והדבר מוטל על כתפי כל העושים במלאכה שופטים, פרקליטים וסנגורים - ואם לא עכשיו אימתי?
עו"ד יורם סגי זקס הינו סניגור פלילי יו"ר תנועת חבר"ה לשינוי חברתי בישראל, חבר נשיאות הפורום הפלילי של לשכת עוה"ד וסגן יו"ר המועצה הלאומית להתנדבות בישראל. |
