מעצרים ללא מעצורים

נכתב ע"י עו"ד יורם סגי זקס – פורסם בביטאון "עורך הדין"

לאחרונה נערך בלשכת עוה"ד כנס בנושא העלייה במעצרים שכותרתו "מעצרים ללא מעצורים". בכנס השתתפו מבכירי המשפטנים בישראל. אולם, אף הם התקשו ליתן תשובות לעלייה התלולה בכמות המעצרים בהליך הפלילי בישראל ב-7 השנים האחרונות. כך למשל, מספר המעצרים עד תום ההליכים בשנת 1997 (עם קבלת חוק המעצרים ע"י הכנסת) היה- 4,384 ואילו בשנת 2004 עמד מספר המעצרים עד תום ההליכים על לא פחות מ- 11,016 מעצרים, עליייה דרמטית של 250% בכמות המעצרים.

לגבי מעצרי הימים, מעצרים לצרכי חקירה, בעוד שבשנת 1997 נעצרו 33,235 בני אדם (באתר המשטרה מצוינת הערה חשובה לענייננו " "הירידה בשנת 1997 מוסברת ע"י כניסת חוק המעצרים לתוקפו ב- 12.5.97), הרי שבשנת 2004 נעצרו לצורך חקירה 47,850 בני אדם.

הדעת נותנת כי עלייה כה תלולה בהחמרה בנתוני הפשיעה היא תוצר של עלייה תואמת במספר העבירות הפליליות שבוצעו. ברם, הנתונים מגלים תמונה שונה לחלוטין.

בשנת 2004 הפשיעה המדווחת (דהיינו, תלונות אזרחים על עבירות שבוצעו המדד הטוב ביותר לבחינת תמונת הפשיעה) עמד על 517,238 אלף עבירות ואילו בשנת 1997, למרבה ההפתעה, מספר הפשיעה המדווחת עומד על 519,926, אף יותר מהעבירות שדווחו בשנת 2004.
סעיף 9(1) לאמנת האו"ם בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות קובע כי לכל אדם שמורה הזכות לחירות אישית ולביטחון אישי, לא יהיה אדם נתון במעצר או במאסר שרירותיים – לא תישלל חירותו של אדם אלא מטעמים ובהתאם להליכים הקבועים בחוק.
האם לאור נתונים קשים אלה ישראל עומדת בדרישות מחמירות אלה ? ואם כן, מה אם כן הביא לעלייה כה דרמטית בשיעור המעצרים שאין בצידה כל התאמה לעלייה בפשיעה המדווחת בישראל ?
נראה שמספר גורמים חברו יחדיו ליצירת הפיחות המואץ במעמדן של זכויות האדם בישראל בכל הקשור להליך הפלילי.

ראשית, עם קבלת חוק סמכויות אכיפה מעצרים התשנ"ו, החוק לווה במסע הסברתי מתוקשר היטב עם כל הגורמים הן גורמי האכיפה, הן ברשות המחוקקת וממילא העקרונות שבו חילחלו אף לרשות השופטת כאשר עיקר הביקורת נמתחה בדו"ח מבקרת המדינה שמצא ליקויים ביותר מ- 40% מהמעצרים שנבדקו במדגם כשבטרם כניסת החוק לתוקף נעצרו לצרכי חקירה 39,644 בני אדם( נתון שניתן להתקנא בו כיום,מתוכם 4,273 עצורים עד תום ההליכים) ורק כנגד רבע מהם כ- 10,000 איש הוגשו כתבי אישום.

מבקרת המדינה דאז, הגב' בן פורת, ציינה בהקשר לנתונים אלו כי :
"השימוש בסמכות המעצר צריכה להיות שקולה וזהירה ובמינימום האפשרי. הליקויים שהועלו בבדיקה – מעצרים בלתי חוקיים, בלתי מוצדקים, ובלתי מנוצלים, מעידים שפעמים רבות משתמשת המשטרה בסמכות המעצר בלי שהפעילה שק"ד מעמיק באשר לחיוניות המעצר... היקף הליקויים הקיימים מחייבים פעולה נימרצת וחיונית לשינוי המצב הקיים..."
"על המשטרה לעקור מן השורש נורמות פעולה לפיהן שוטרים עוצרים אזרחים בלא סמכות או שעוצרים בסמכות אך ניתן לקיים את החקירה בהיות החשוד משוחרר פעולה כזו במישור האכיפה ובמישור החינוכי תביא להפסקת הפגיעה בזכותו היסודית של כל אדם לחירות".

נראה כי דברים אלו רלוונטים מתמיד כיום. דברים נכוחים אלה, הופנמו על ידי הרשות המחוקקת וע"י רשויות האכיפה וביהמ"ש והירידה הדרמטית במס' המעצרים של 6,429 מעצרים פחות, בשנה בה נתקבל החוק, הראתה על תחילת מגמה של ריסון ואיפוק מצד רשויות האכיפה וביהמ"ש במשפטים פליליים.

עם זאת, ירידה זו לא נותרה על כנה לאורך זמן ובהדרגה מששככה סערת מעצרי השווא, בהדרגה החלו המעצרים לטפס מעלה מעלה ב- 1998 נעצרו עד תום ההליכים 5,816 בני אדם ובשנת 2001 כבר 9,246 שנת 2003 מסמנת את ניפוץ מחסום ה- 10,000 בני אדם שנעצרו עד תום ההליכים כל זאת כאמור כשאין עלייה תואמת בפשיעה המדווחת בישראל.

במעצרים לצורך חקירה (מעצר ימים) הימים העלייה מתונה יותר ועדיין גבוהה מאוד. עלייה של 43% משנת 1997 לשנת 2004 של 14,615 מעצרים יותר ב-7 השנים שחלפו ומספר המעצרים עולה ב- 8,000 בני אדם על זה שהיה טרם חקיקת חוק סמכות אכיפה מעצרים.
סיבה נוספת להיווצרות הפער האמור מעבר לשחיקה במעמדן של זכויות האדם ברשות המבצעת (המשטרה) וברשות השופטת, הינה הפרסומים הבלתי פוסקים בדבר גל האלימות הפלילית והצורך של בתי המשפט לעמוד בפרץ. אכן, ללא כל ספק, תפקידם של בתי במשפט הינו להילחם באלימות אולם, הנתונים הסטטיסטיים בכללם מראים כי בשנת 2004 הייתה עלייה קלה של 3.2% באלימות הגופנית אולם זאת (על פי נתוני המשטרה) לאחר ירידה רצופה במשך 5 השנים בין 1998-2003. אין, אם כן, כל פרופורציה בין שיעורים אלו לבין העלייה במספר המעצרים שהכפילו ושילשו עצמם בשנים אלו.

זאת ועוד טעם נוסף לעלייה דרמטית זו באחוז המעצרים הוא שינוי גישה משמעותי ביחס לעבירות הרכוש. בעוד שעם קבלת החוק, שלטה הגישה לפיה אין עילת מעצר בעבירות רכוש טהורות ולכן רבו השחרורים לחלופות מעצר, הרי ניתוח הנתונים של המעצרים לצורך חקירה בשנת 2004 מראה כי מתוך 47,850 המעצרים 21,494 היו בשל עבירות רכוש ומדובר כ- 45% מכלל העבירות, שינוי מגמה משמעותי המשליך ישירות על כמות המעצרים.
התחושה הינה אם כן, כי המעצר מהווה אמצעי ענישה ואמצעי חקירה יעיל בעיני הרשות המבצעת וזרועה המשטרתית וזאת גם במחיר של פגיעה דרקונית בחפים מפשע, זהו לדידם המחיר שהחברה צריכה לשאת על מנת למגר את הפשיעה ומעשי הפלילים. בנסיבות אלו עלינו לשאול עצמנו האם אנו מוכנים למחיר זה ? האם אנו מוכנים כי המעצר יהפוך לאמצעי ענישתי עוד בטרם נשפט האדם והורשע או זוכה ? האם אנו מוכנים כי אנו או יקירנו נועמד במצב בו זכויות האדם שלנו ירמסו ברגל גסה ובאין פוצה פה ? נדמה לי כי כל אדם הגון שזכויות האדם נחשבות בעיניו כמהותיות, צריך להשיב על שאלה זו בשלילה מוחלטת.

במקביל לעלייה זו ישנה עלייה קבועה ומתמדת באחוז ההרשעות בין 1980 כ- 92% לשנת 2000 97.4% (גם אם נתונים אלו הלקוחים מנתוני המשטרה אינם משקפים את התמונה כולה מאחר ואינם כוללים ביטולי אישום או הליכים ללא הרשעה הרי שללא כל ספק הם משקפים עליה באחוז ההרשעות מכיוון ששיטת המדידה הייתה זהה ב- 1980 וב- 2000).

דהיינו אנו עדים לשחיקה מתמדת בחזקת החפות הן בשלב המעצרים בהליך הפלילי, בית המשפט צריך להניח כי העצור שלפניו חף מאשמה ולאור זאת בין היתר עליו לשקול את האפשרות לשחררו ממעצר, אפשרות זו נראית בעיני בית המשפט כרחוקה (לאור העלייה באחוז ההרשעות) ואנו נכנסים למעגל קסמים שבסופו עליה מתמדת באחוז ההרשעות והמעצרים ופגיעה דרקונית בזכויות האדם בישראל.

זאת ועוד, השופטים בישראל נבחרים על סמך המקצועיות, היושרה טוב הלב, החכמה וגם על סמך יכולתם לעמוד בגין רוחות כאלו ואחרות המנשבות בחברה הישראלית, על פי אופנות תקופות, במועדים ובזמנים שונים.

אל להם לנהות אחר זרמים סוחפים הקוראים להם להקל ברף הנדרש להרשעה פלילית ובכמות המעצרים בהם חזקת החפות צריכה להיות נר לרגליהם (להבדיל למשל מסוגית הענישה שבה ניתן לתת מקום לשינוי העתים) "היו מתונים בדין" כך נפתחת מסכת אבות וכך לימדונו רבותינו. המתינות היא מחוייבת המציאות ושופטינו המלומדים צריכים לעמוד כחומה בצורה ולהגן על זכויות האדם בישראל, הם צריכים לקיים ביקורת מתמדת על מעצרי המשטרה ולהיות גורם מרסן ומאזן, המעלה על נס את חירותו של האדם ואת קדושת חייו.

כל אחד מאיתנו עלול להיות חשוף למעצר או לשרירות של הרשות המבצעת.
טוב יעשו בתי המשפט ורשויות האכיפה, המשטרה- על מערכת התביעה שלה – הפרקליטות ואזרחי המדינה באשר הם, אם יאמצו חוק חשוב זה (חוק סמכויות אכיפה מעצרים התשנ"ו) אל ליבם וישכילו להוציא העקרונות החוקתיים, הקבועים והטבועים בו, מן הכוח אל הפועל. אלה עקרונות, שנועדו להגן על האזרח מפני שרירות ליבו של השלטון, שכן ההקפדה על זכויותיהם של כל העצירים, צדיקים כרשעים, פירושה האמיתי והכן הוא שמירה על חירותם של כל אזרח ותושב מתושבי המדינה ועל זכויותיהם. ביום מן הימים עלולים, חלילה, הם להיות קורבן הנסיבות בשל התנכלות, רוע לב, מידע מסולף או סתם רשלנות, שלא נבדקו עד תום.

רק שמירה אדוקה ופרשנות ראויה, נכונה ואמיצה, של החוק על ידי שופטינו המלומדים יבטיחו, כי בבתי הכלא בישראל ישכנו אנשים- בעיקר- עם תום משפטם, ולאחר שהורשעו כדת וכדין, ויצומצם למינימום האפשרי מספרם של אלה, שחירותם נשללה בטרם הורשעו בדין, ורק במקרים, שבהם אין מנוס מלעשות כן ובתנאים, השומרים על צלמם כבני אדם.

בניית אתרים