|
|
מתוך הספר "רזי המשפט"
פרק 3: ניתוח נאום מבריק - נאומו של סוקראטס
דוגמה מעניינת לנאום הבנוי לתלפיות ניתן למצוא בנאומו של סוקראטס ב"אפולוגיה", המשמש מופת לאורך הדורות לנאום חוצב להבות, במשפט שבו נאלץ להגן על חייו לאחר שהואשם בהשפעה פסולה על בני הנוער ובאמונה באלים דמוניים. אלה דבריו של סוקראטס: "איני דורש חמלה, יכולתי להביא את קרוביי ובניי , לא נראה לי נכון לבקש את רחמיו של השופט אלא לשכנע אותו, כי שופט נשבע לשפוט ביושר ולא לטובת מי שימצא חן בעיניו, הוא חייב להחליט בהתאם לחוק". אך, כידוע, גם את החוק ניתן לפרש בדרכים שונות ולעתים מאמץ בית המשפט פרשנות שונה ממשמעותו הרגילה, כדי להביא לתוצאה המתיישבת עם מצפונו והרגשתו של השופט. סוקראטס פנה להיגיון ולא לרגש ורוב הנאספים (עם מיעוט גדול) דן אותו למוות. אילו היו בוחנים את הקולות הבוחרים, ייתכן מאוד שהיה מתברר כי אלה שדנו אותו למוות היו אלה שהושפעו מהרגש ואלה שזיכו אותו היו אנשי ההגיון, שכן טיעונו של סוקראטס היה לוגי ברובו והועד בעיקרו להוכחת האבסורד שבאישומים נגדו ולהוכחת הסתירה הפנימית שבתוכנם ובתוכם.
השפעת נאומו של סוקראטס, חרף חלוף הזמן, לא שככה ואף כיום, כ-2,400 שנים לאחר אותו נאום, ניתן להפיק ממנו תובנות מרתקות בדבר טיב הטיעון הקלאסי ודרך בניית תפישה זורמת, מחד גיסא. מאידך גיסא, ניווכח כי הטיעון מגובש וקוהרנטי ויש בו תשומת לב לפרטים ולדקויות.
אף מבנה הנאום שובה לב, שכן בשלב הראשון פונה סוקראטס לאתונאים ומסיר את המהמורות, המחסומים הראשוניים, שהציבו קטיגוריו. הוא מבקש ליצור פתיחות בקרב קהל מאזיניו ואט אט מתקדם, עקב בצד אגודל, אל לב טיעוניו תוך כדי התמודדות עם כתב האשמה שהוגש נגדו, ופירוקו לגורמים.
בשל חשיבות הנאום והתועלות הרבות שניתן להפיק ממנו נביא קטעים נבחרים ממנו ונבחן אותם מזווית הראייה של הליטיגטור המבקש לבנות תפישה של טיעון, הנקלט ומתעכל אצל קהל שומעיו. מטבע הדברים, נוסף לאותם 500 אתונאים ששפטו את סוקראטס, האזינו לדברים עוד כמה אלפים.
קטע ראשון - האפילוגיה של סוקראטס
"כיצד אנשי אתונה פעלו קטיגורי עליכם, איני יודע; אבל אני - כמעט ששכחתי את עצמי בגללם; כה רב היה כח השידול שבדבריהם. אולם, כדי לומר את הדבר בפה מלא: כל דבר אמת לא אמרו. ומעל הכל תמהתי על שקר אחד משקריהם המרובים: שאמרו כי עליכם להיזהר שמא ארמה אתכם, באשר אני נואם גדול. כיצד לא נתביישו לומר דבר שיתבדה מיד למעשה, משיתברר שאינני נואם גדול כלל וכלל – דבר זה נראה לי חסר בושה שאין כמותו, אלא אם כן מכנים אנשים אלו נואם גדול למי שדובר את האמת. שהרי הם, כפי שאני טוען, כמעט לא השמיעו מילה אחת של אמת, ואילו מפי תשמעו את האמת כולה. אך בחיי זיוס, אנשי אתונה! מפי לא תשמעו נאום מלוטש ומקושט מליצות ומילים נבחרות, כדוגמת נאומיהם של הללו, אלא דברים שלא הוכנו מראש ובמילים שיזדמנו לי; שהריני בוטח בצדקת דברי, ואל נא יצפה איש מכם למשהו אחר".
".... וכן מבקש אני גם עכשיו בקשה זו, וכמדומני בצדק: לבל תשימו לב לנוסח דיבורי; אפשר שהוא גרוע יותר – אפשר טוב יותר: אולם עיינו נא רק בזה, ורק על כך תנו דעתכם: אם צודקים דברי אם לאו. כי זאת סגולתו הטובה של השופט ושל הנואם – לומר את האמת.
בראשונה מן הראוי לי, אנשי אתונה, להתגונן בפני קיטרוגי-השקר הראשונים שנטפלו עלי, ובפני קטיגורי הראשונים ולאחר מכן – בפני הקיטרוגים והקטיגורים האחרונים, שהנה כבר מזמן, ובמשך שנים רבות, קיטרגו עלי לפניכם אנשים רבים בלי שאמרו דבר אמת, ואני פוחד מפניהם יותר משאני פוחד מאניטוס ומחבריו, אף על פי שגם הללו מסוכנים הם. אולם מסוכנים מהם, רבותי, הם אותם שתפשו אתכם מילדותכם ושידלוכם בקיטרוג שקר שטפלו עלי: שהנה ישנו אחד סוקראטס, איש חכם, החושב על אשר בשמיים וחוקר את כל אשר מתחת לאדמה והופך את הטענה הנפסדת לניצחת".
ניתוח הקטע הראשון:
ראשית חכמה, סוקראטס אינו ניגש ישירות אל לב טיעוניו ולגופו של עניין. עליו לעקר תחילה את הרושם הכביר שהותירו דברי קטיגוריו על קהל השומעים והוא מציין כי דבריהם היו כה "שובי לב" עד כי "כמעט ששכח עצמו בגללם". בכך משיג סוקראטס שתי מטרות: ראשית לכל, הוא חולק מחמאה לכח השכנוע שבפי היריב, שכה משכנעים היו דבריו עד שכמעט אף הנאשם שוכנע באשמתו. בכך הוא מודה בעובדה הטעונה הודיה (נאומו הקולע של היריב). נוסף לכך הוא משיג נקודות זכות ובונה אמינות בלב שומעיו (דברי יריבו היו משכנעים). כך הוא מתמודד חזיתית עם הרושם העז של הדברים שקולם זה עתה שכך, הוא מודה כי היו משכנעים ויוצר ציפייה אצל קהל שומעיו לדעת כיצד זה האחרון יסתור את דברי הראשונים.
זאת ועוד, בהשמעת מחמאות ליריביו מרומם סוקראטס את עצמו, כמצוי בעמדה שבה זכאי אדם ליתן מחמאות כאלה. פתיח זה בשורות הראשונות של נאומו - מבריק. עם זאת, סוקראטס אינו מותיר את המחמאות מרחפות בחלל, אלא מוסיף מיד ואומר "כל דבר אמת לא אמרו". כלומר, חרף העטיפה שובת הלב של דברי קטיגוריו, תוכן דבריהם אינו אמת ובכך, כאמור, יוצר הבחנה חדה בין הסגנון למהות. הוא מעורר ציפייה להמשך דבריו וסקרנות לדעת כיצד יסתור את הדברים מושכי הלב שהוצגו בעטיפה כה צבעונית ומלבבת.
כבר בשלב הראשון של הנאום מבחין סוקראטס בין דבר אמת לבין נאום גדול ונואם גדול. בעוד שהוא משייך עצמו לדוברי האמת שאינם נואמים גדולים באומרו: "מבקש אני גם עכשיו בקשה זו וכמדומני בצדק: לבל תשימו לב לנוסח דיבורי: אפשר והוא גרוע יותר אפשר טוב יותר" לקטיגורים מייחס הוא היפוכם של דברים: הם אומרים דבר שקר בעטיפה נאה ומושכת.
סוקראטס נדרש, כבר בראשית נאומו, להתמודד עם מחסום ראשון וחשוב שהציבו בדרכו קטיגוריו בדבריהם, בהם הזהירו את האתונאים כי מדובר בנואם בחסד עליון שישבה את ליבם. בכך ביקשו ליצור חייץ של חשדנות בין קהל השומעים והשופטים לבין סוקראטס. סוקראטס הבין את עומק הבור שכרו לו יריביו-קטיגוריו, הבין שחייץ זה יהא בעוכריו ולא יניח לקהל להיפתח לטיעוניו. לכן בפתח דבריו הוא מתייחס לעניין זה באומרו .."אלא אם כן מכנים אנשים אלו נואם גדול למי שדובר אמת", כלומר, לא נואם גדול הוא אלא דובר אמת. הטיפול במכשולים אלה בפתח הדברים וההבחנה בין נאומו שיש בו פשטות ואמירת אמת בלשון נהירה לבין דברי הקטיגורים, מהווים פתיח מתוחכם בפשטותו, שנועד לסלק את ההתנגדויות מלב שומעיו ולהכין את הקרקע לקליטת טיעוניו של סוקראטס.
קטע שני:
"...ובכן אנשי אתונה, צורך הוא להתגונן, ולהשתדל שאוציא מלבכם בזמן קצר כל כך אותה דיבה שקלטתם במשך זמן רב. ואמנם רוצה הייתי שאצליח בכך, אם יש בכך להיטב גם לכם גם לי, ושתהיה ידי על העליונה בהתגוננותי. אך סבורני שקשה הדבר, וטיבו לא נעלם ממני כלל וכלל. אף על פי כן יעשה – נא המעשה כטוב בעיני האלוהים: יש לציית לחוק ולהתגונן. נזכור נא, איפוא, לכתחילה, מהו הקיטרוג ההוא שממנו יצאה העלילה שמעלילים עלי, ועל יסודה כתב גם מליטוס את כתב האשמה הזה. ובכן מה הם דברי המעלילים? יש לקרוא כביכול הצהרתם שבשבועה כאילו הם קטיגורים ממש: סוקראטס עושה עוול ועוסק בתעלולים, בחקרו את שמתחת – לאדמה ובשמים בהפכו את הטענה הנפסדת לניצחת, ובלמדו אחרים לעשות כמותו. זאת היא העלילה".
ניתוח הקטע השני:
בשלב זה מציין סוקראטס את רצונו לזכות בהתמודדות זו ובכך למעשה מביע את רצונו בגילוי לב. בניגוד לסוקראטס, לעתים, מרוב טיעונים, אין הטוען מציין את אשר הוא רוצה לומר לזכותו.
באמרו כי רוצה הוא שידו תהיה על העליונה מבהיר סוקראטס לשומעיו את בקשתו מהם, והוא מוסיף ואומר באותה נשימה, ולא בכדי, כי בזיכויו יש כדי להיטיב עם האתונאים וגם עימו. ועוד מוסיף סוקראטס ומתאר, שוב - בגילוי לב, את קשייו, דבר המגביר את אמינותו ויוצר אמפתיה מצד קהל שומעיו, הנחוצות לו לנוכח ההאשמות מצד קטיגוריו. הוא מציין שיתקשה להוציא מלב האתונאים את הדיבה שקלטו במשך זמן כה רב, ובהמשך מציין את כפיפותו לחוק המחייבת אותו להתגונן. כך הוא מעמיד עצמו בשורה אחת עם אזרחי אתונה (לפחות בפתיחה) הכפופים לחוק, אף שקטיגוריו ניסו לציירו כנישא וכמורם מעם. הוא מפרט, כבר בשלב זה, את כתב האישום כדי שיוכל להתמודד עימו בהמשך.
קטע שלישי:
"... ואולי יש בכם מי שברצונו להשיב לי: אולם, סוקראטס, מהו פעלך? מניין נטפלו עליך העלילות האלה? שאילולא עסקת בעניינים מוזרים יותר מזולתך, ואילולא נבדלו מעשיך ממעשי רוב בני האדם, ודאי לא היו מספרים בך ומרננים אחריך כל כך. הגד לנו, איפוא מהו הדבר? לבל נחווה עליך דעה על רגל אחת! ודומני שיצדק מי שיאמר כך ועל כן אנסה, להראותכם מהו הדבר שהסב לי אותו שם ואותה עלילה. ובכן שמעו. ואולי יאמרו אחדים מכם שאני מדבר דרך צחוק, אך דעו נא היטב כי את האמת כולה אומר לכם: לא דבק בי שם זה, אנשי אתונה, אלא בשל חכמת מה. ומה טיבה של חכמה זו? אולי חכמה היא לפי כוחו של אדם, שכן דומני שבאמת חכמתי בחכמה זו. ואילו אותם שדיברתי עליהם קודם, יתכן שיש בהם חכמה שלמעלה מכוחו של אדם, או אין לי מה אומר על כך, שהרי אינני יודע את החכמה ההיא, וכל הטוען להיפך-משקר הוא ומעליל עלי בדבריו. ואל נא, אנשי אתונה, תרעישו כנגדי, אפילו ייראה לכם שאני מדבר גבוהה......הלכתי אל אחד האנשים הנחשבים חכמים... זה היה אחד המדינאים אנשי אתונה, בעיינין בו נתנסיתי באותו ניסיון שאספר לכם, וכששוחחתי איתו נראה לי, שגבר זה נראה חכם בעיני אנשים רבים ומעל לכל בעיני עצמו, ואולם אין הוא חכם. ואז ניסיתי להראות לו, שהוא חושב עצמו חכם ואינו כך. מכאן נשנאתי עליו ועל רבים מהאנשים שהיו באותו מעמד, ובלכתי משם הסקתי את המסקנה שחכם אני מהאיש הזה. שכן דומה שאיש משנינו אינו יודע דבר נאה וטוב, אלא שהלה חושב כי הוא יודע משהו בלי שידע, ואני, כפי שלא ידעתי, אף אין אני חושב עצמי יודע. ונראה שלפחות בדבר פעוט זה חכם אני ממנו: שאת אשר לא ידעתי, אף אין אני מדמה לדעתו.
מן המדינאים הלכתי אל המשוררים מחברי הטראגדיות והדיתריאמבים ושאר הפייטנים , על מנת שאתפס כאן כגנב בשעת גניבתו, ואמצא סכל יותר מאלה. לקחתי אפוא אותם משיריהם שנראו לי לטושים ביותר ושאלתי מה פירושם כדי שבעת ובעונה אחת גם אלמד מהם דבר מה. ואני מתבייש רבותי לומר לכם את האמת אף על פי כן יש לאמרה: אמור, איפוא, בפה מלא: כמעט וכל מי שהקשיב לנו היטיב לדבר יותר מהמשוררים עצמם על נושאי שירתם. בזמן קצר נוכחתי, איפוא, לדעת גם בעניין המשוררים, שלא בחכמה הם מחברים את שיריהם, אלא מכוחו של כשרון טבעי ותוך כדי השראה אלוהית..... ועם זה הרגשתי, שבגלל שירתם דימו עצמם להיות חכמים בבני אדם, גם בשאר דברים שבהם לא חכמו. הלכתי, איפוא, גם משם אגב סברה שיתרוני עליהם הוא אותו יתרון בו עליתי על המדינאים.
לבסוף הלכתי אל בעלי המלאכה. כי על עצמי ידעתי, ואגיד זאת במפורש, שאינני בקי בשום דבר, ואילו עליהם ידעתי שאמצאם בקיאים בדברים נאים הרבה... אולם אנשי אתונה, נראה היה לי שבאותה שגיאה בה לקו המשוררים לקו גם בעלי המלאכה הטובים. כי משום שכל אחד הצטיין במעשה מלאכתו, דימה את עצמו חכם מאוד גם בשאר עניינים חשובים ביותר וחסרונם זה הסתיר את חכמתם ההיא... מתוך בדיקה זו, אנשי אתונה, נתעוררו כנגדי איבות מרובות, ומהן שטיבן קשה ומכביד ביותר, עד שהולידו עלילות מרובות, וגם את השם הזה, חכם שמכנים לי. כי מדי פעם בפעם חושבים המקשיבים לשיחות כאלו, שאני חכם באותם העניינים בהם אני מוכיח טעותו של אחר. ואילו לאמיתו של הדבר, רבותי נראה שזאת היא חכמת האל, ולזאת מתכוון הוא באותה נבואה: שחכמת אנוש שוויה מועט, ואף אינה שווה כלום וכנראה הכוונה אינה לסוקרטאס, אלא שהאל השתמש בשמי כבתוספת, בהביאו אותי לדוגמה, כאומר: בני אדם, החכם בכם הוא מי שהכיר לדעת כסוקראטס כי, לאמיתו של הדבר, אשר לחכמה – איננו שווה ולא כלום... מוצאים הם [הצעירים המחקים את מעשי סוקראטס – י' ס' ז'] אנשים בשפע הסבורים לדעת משהו, ויודעים מעט או לא כלום. מכאן שהנבדקים על ידם כועסים עלי ולא עליהם; ואומרים שיש אחד סוקרטאס, רשע מאין כמוהו שמקלקל את הצעירים; וכשישאל אותם השואל: באיזה מעשה ובאיזו תורה? אין להם מה יאמרו, אלא אינם יודעים, וכדי שלא יתגלו במבוכתם ישמיעו את הדברים שבהם מאשימים כרגיל את כל חובבי החכמה: שהוא מלמד מה שבשמיים ומה שמתחת לאדמה, ושלא להאמין באלים, ולהפוך את הטענה הנפסדת לניצחת... ומקרבם קמו עלי גם מליטוס, אניטוס וליקון: שכן מליטוס מתרעם עלי משום המשוררים, אניטוס משום בעלי המלאכה והמדינאים, וליקון משום הנואמים. ולפיכך אתפלא כפי שאמרתי גם בראשית דברי, אם יהיה ביכולתי להוציא מלבכם בזמן קצר כל כך את העלילה הזאת שנתרבתה כל כך.
הא לכם, אנשי אתונה, דברי אמת; לא העלמתי ולא כיחדתי מכם דבר גדול או קטון, אף על פי שכמעט וידעתי שבעצם הדברים האלה אני מעורר שנאה כנגדי. ודווקא בזה יש גם משום ראיה שאמת בפי, ושזוהי העלילה שמעלילים עלי ואלה הם גורמיה. וכשתחקרו בזאת, אם עכשיו ואם לאחר זמן, תמצאו שכך הוא הדבר. בכך התגוננתי לפניכם די צרכי על קיטרוגיהם של קטיגורי הראשונים".
ניתוח הקטע השלישי:
בשלב זה, מבקש סוקראטס להתמודד עם טענה שקרוב לוודאי לא הועלתה כלל במשפט, אלא שסוקראטס בחוכמתו מבין שהיא מקננת בליבותיהם של אזרחי אתונה המתלבטים, ולכן הוא מעלה את ההתנגדות מיוזמתו ומנסה להתמודד עימה.
אין זו התמודדות עם טענה ישירה וגלויה אלא התמודדות עם טענה עקיפה, סמויה ונסתרת, מחסום של דיעה קדומה הנובע אולי מחוסר ידיעה מספקת ומחוסר מידע. מחסום האמירה המקובלת על רבים, כי "אין עשן בלי אש". דהיינו, אם דבק בך רבב בוודאי טעם היה לדבר, שהרי באחרים לא דבק. זהו עניין, שלעתים תכופות ימצא עצמו הטוען, ובוודאי המגן על זולתו, נדרש לו, שכן מאז ימי אתונה ועד היום נדרשים לו בני האדם: הוא מקנן בהם ומטריד את מנוחתם, כפי שהיטיב להגדיר זאת סוקראטס בנוגע לאתונאים "מניין נטפלו עליך העלילות האלה? שאילולא עסקת בעניינים מוזרים יותר מזולתך, ואילולא נבדלו מעשיך ממעשי רוב בני האדם, ודאי לא היו מספרים בך ומרננים אחריך כל כך" זהו, אם תמצי לומר, מהות החשדנות הטבועה ברבים כלפי מי שהואשם בדבר מה. זוהי משמעות הפתגם "אין עשן בלי אש" – וסוקראטס, המבין זאת, אינו מתעלם מהמכשולים הסמויים מן העין. נהפוך הוא, הוא חושף אותם ומטפל בהם אחד לאחד, ביודעו, כי גם אם יטען את הטענות ההגיוניות, המוצקות והסדורות ביותר, אך לא יתגבר על הדיעות הקדומות כנגדו, הרי שייצא שכרו בהפסדו. על כן שוקד הוא, לאחר שסילק במידת מה את השפעת דברי הקטיגורים ויצר מצע נוח לטיעוניו, ללבן את הרובד הסמוי עימו עליו להתמודד, והוא עושה כן בטוב טעם וברוב שכל.
בהמשך מפרט סוקראטס את הסיבה להגשת האישום כנגדו והיא העובדה שסוקראטס הוכיח למי שחשב עצמו לחכם כי אין הוא חכם כשם שסבור הוא, ולפחות בדבר אחד עולה הוא (סוקראטס) עליו - בכך שאינו מתיימר לדעת את שאין הוא יודע. כך, בכל הנוגע למדינאים, למשוררים ולבעלי המלאכה, שבשל בקיאותם בתחום אחד סברו כי חכמים הם עד מאוד גם בתחומים אחרים. לדידו של סוקראטס, בדיקות אלה הן שעוררו את שנאת בני עירו כנגדו.
מתוך כך אנו מגלים שני רבדים בחלק זה של טיעוני סוקראטס: החלק האחד, התמודדות עם המחשבות הסמויות של בני עירו, והחלק השני, התמודדות עם הטענה כי הוא חכם מאחרים. הוא מודה כי נדבקה בו "חכמת מה", כהגדרתו, אולם טורח בעקביות להכחיש (וגם את השם הזה "חכם" שמכנים לי) וכדי שלא לעורר אנטגוניזם מחד גיסא, אולם מאידך גיסא להסביר את הסיבה לאי אהדתו ולהתמודד עם קושי זה כדבעי, מצא לומר, כי אותה חכמה מיוחסת היא הכרה באי חכמתו. טיעון זה סבוך ומבריק כאחד, שכן סוקראטס יוצר תחילה בידול בין קהל שומעיו לבין אותם מקטרגים, אותם חקר. אחר כך הוא מדגיש את יתרונו בחוכמה רק בתחום של הכרה בחוסר הידיעה, בכך הוא מצטנע (איני חכם, חוכמתי היא באי תפיסתי את עצמי כחכם) אך יוצר תשתית הבנה לקרקע עליה צמחה המשטמה כנגדו (הראיתי למי שחשב עצמו חכם כי אינו כזה וזוהי בדיקה לגילוי האמת והאמת היא שהביאה עלי משטמה זו).
סוקראטס פונה לאל ונאחז בו. בכך הופך הוא במחי לשון את טיעוניו לדבר האלוהים, ומעניק להם משנה תוקף באוזני שומעיו ואגב כך, בהסתמכות על דבר האל, סותר באופן מוחשי את טענות קטיגוריו על כך שאינו מאמין בדבר. בסיפא של הדברים, הוא מבחין שוב בין קטיגוריו לבין הקהל, שהמקטרגים עליו אין בפיהם אלא טענה גלויה אחת וטענה נסתרת, שכן טענותיהם כלפיו מסתירות את העובדה שהם מעמידים פני יודעים ואינם יודעים דבר. בכך העמידם סוקראטס ככלי ריק וסיכל את מימוש שאיפתם לכבוד. בטיעון זה חבוי רובד סמוי, לפיו מניע אישי הוא שהביא לעלילות כנגדו. ועוד מפרט סוקראטס כי מליטוס מתרעם עליו משום המשוררים, אניטוס משום בעלי המלאכה והמדינאים, וליקון משום הנואמים. הוא מחלק את קטיגוריו על פי משלח ידם וממחיש את טענתו כי הפגיעה באגו והשיקולים האישיים מניעים אותם. זוהי דוגמה מצוינת לרובד סמוי בשלב הראשון של הטיעון, שהופך להיות גלוי לאחר שבוסס במהלך הטיעון.
קטע רביעי:
".. נקח נא את ההצהרה שנשבעו עליה. וכך בערך לשונה: סוקראטס עושה עוול, באשר הוא מקלקל את הצעירים ואיננו מאמין באלים שבהם מאמינה המדינה, אלא במעשים דימוניים שונים וחדשים. זאת היא האשמה ונבדוק נא חלקיה של האשמה זו אחד אחד. טוען הוא שאני עושה עוול באשר אני מקלקל את הצעירים. ואילו אני טוען, אנשי אתונה, שמליטוס עושה עוול, באשר הוא מתלוצץ בדברים שבחומרה, מביא אנשים על נקלה אל זירת הדין ומעמיד פנים כאילו בכובד ראשו ודאגתו נתונים לעניינים שמעולם לא שקד עליהם במאומה. ואנסה להוכיח גם לכם שכך הוא הדבר. גש הנה מליטוס והגד: כלום אין זה חשוב בעיניך מאוד שהצעירים יהיו טובים ככל האפשר? מליטוס: בעיני, כן. סוקרטאס: הבה, איפוא, הגד לאנשים האלה: מי המשפר אותם? הלא ברור שידעת, אם לכך נתונה דאגתך. שכן מצאת כפי שאתה טוען, את מי שמקלקל אותם, והנך מביא אותי בפני אנשים אלה ומקטרג עלי. ובכן הבה קרא בשם האיש המשפר אותם, וגלה להם מי הוא. רואה אתה, מליטוס, הנך שותק ואין בפיך תשובה? וכי אינך סבור שחרפה היא וראיה מספקת לדברי, שכלל לא נתת דעתך על כך? אלא הגד נא, אישי הטוב: מי משפר אותם? מליטוס: החוקים. סוקראטס: אולם לא על כך שואל אני, הטוב באדם, אלא איזה איש, שאמנם מצווה לדעת לפני כן גם זאת, את החוקים? מליטוס: הללו סוקראטס, הדיינים. סוקראטס: כיצד אתה אומר מליטוס? אלה מסוגלים לחנך את הצעירים, והם משפרים אותם? מליטוס: בוודאי. סוקראטס: האם כולם, או מקצתם כן ומקצתם לא? מליטוס: כולם. סוקראטס: חי הירה, טובים דבריך, ומושיעים נתת לנו בשפע. אך הגד נא עוד: הגם השומעים האלה משפרים אותם או לאו? מליטוס: גם אלה. סוקראטס: ומה בדבר חברי המועצה? מליטוס: גם חברי המועצה. סוקראטס: ואלה שבאסיפת העם, מליטוס, האזרחים הנאספים, כלום מקלקלים הם את הצעירים, או משפרים אותם גם הם, כולם? מליטוס: גם הם. סוקראטס: ובכן, כל האתנואים, כנראה, עושים אותם נאים וטובים חוץ ממני, שאני בלבד מקלקל אותם. כך אתה אומר? מליטוס: בכל ליבי אני אומר זאת. סוקראטס: ביש מזל הנני לדעתך, מאוד מאוד. והשב נא לי: הגם לגבי סוסים סבור אתה כך? שכל האנשים משפרים אותם ורק אחד מקלקלם? או היפוכו הגמור של דבר: אחד הוא שעשוי לשפר אותם, או מעטים מאוד, כלומר הסייסים; ואילו רוב בני האדם, כשהם מטפלים ומשתמשים בסוסים, מקלקלים אותם? האין זה כך, מליטוס, גם לגבי סוסים וגם לגבי כל שאר בעלי חיים? כך הוא ללא כל ספק, בין שאתה ואינטוס תשללו ובין תחייבו את הדבר, כי מאוד ישפר חלקם של הצעירים אילו היה אחד בלבד מקלקלם, והמותר היו מושיעיהם. אלא שהנך מראה, מליטוס, די הצורך, שמעולם לא הגית בצעירים והנך מגלה בבירור את חוסר דאגתך: במאומה לא שקדת על אותם הדברים שבגללם אתה תובע אותי לדין. ועוד הגד נא לנו, מליטוס, בחי זיוס: אם מוטב לשבת בין אזרחים הגונים או בין גרועים? אתה, ענה נא! הלא שאלתי אינה קשה. כלום אין הגרועים מרעים לעשות מדי פעם בפעם עם שכניהם, והטובים מיטיבים עימהם? מליטוס: מאוד מאוד. סוקראטס: ובכן, היש מי שרוצה להינזק, ולא להיוושע, בידי הבריות אשר בצדו? ענה נא, אישי הטוב, שהנה החוק מצווך לענות, היש מי שרוצה להינזק? מליטוס: ודאי שלא. סוקראטס: הבה, איפוא: האם הבאתני הנה משום שאני מקלקל את הצעירים ועושה אותם גרועים, בזדון או בשגגה? מליטוס: בזדון, לדעתי. סוקראטס: כיצד, מליטוס, חכמת ממני כל כך, אתה הצעיר ממני הזקן, עד שאתה אמנם הבנת, שתמיד מרעים הרעים עם שכניהם המקורבים להם, והטובים מיטיבים עימהם, ואילו אני הגעתי לסכלות כזאת, שאף זאת אינני מבין, שבעשותי לרשע את אחד מהחיים עמדי אהיה נתון בסכנת רעה שתביאוני מידו? ואת הרעה הזאת, שהיא גדולה כל כך, עושה אני, כפי שאתה טוען, בזדון? זאת איני מאמין לך מליטוס, ודומני שאף איש אחר לא יאמין זאת; אלא אם כן איני מקלקל, או שאני מקלקל בשגגה, ובשני המקרים כאחד אתה משקר. כי אם אני מקלקל בשגגה, אין זה מן הדין להביא אדם הנה בגלל שגיאות שעשה בשגגה, אלא להיפגש אתו, ללמדו ולהוכיחו. שהרי ברור כי לכשאלמד, אחדל ממעשי שאני עושה בשגגה. ואולם אתה השתמטת מלהיפגש אתי ומללמדני, ולא היית נכון לכך והנך מביא אותי הנה, למקום שעל פי דין יש להביא את הטעון עינוש, ולא את הטעון לימוד."
ניתוח הקטע הרביעי:
בשלב הרביעי בטיעון בוחן סוקראטס את האישום עצמו, מנתח את תוכנו ומעמידו באור אבסורדי, על ידי חקירת קטיגורו מליטוס בחקירה נגדית. הוא מחלץ מפיו כי כולם משפרים את האתונאים (מועצת העם, אסיפת העם) למעט סוקראטס. מכאן, כי את בני האדם, לדעת מליטוס, יכולים להשביח הרבים ואילו, להבדיל, את הסוסים משביחים רק הסייסים שהינם מעטים. מכאן יוצא כי את הסוסים מסובך יותר להשביח מאשר את בני האדם שאצלם רק מתי מעט יכולים להידרש לכך ואילו אצל בני האדם, לשיטתו של מליטוס, כל אחד [למעט סוקראטס] יכול להשביח. סוקראטס הופך את דברי מליטוס לאבסורדיים וגם מראה מניע אישי חזק [רק סוקראטס מזיק לאתונאים] שמעורר אנטגוניזים כנגד מליטוס וגירסתו. לאחר מכן הוא מוכיח כי לא ייתכן שהוא עושה את מעשיו בזדון, אלא, לכל היותר, בשגגה [זהו טיעון חלופי. הטיעון העיקרי הוא, כי לא ביצע כלל את המעשים בהם הוא מואשם]. הוא מטיח במליטוס קטיגורו כי נמנע מלהיפגש עימו וללמדו לתקן את טעויותיו וכי הוא מביא לדין את הטעון ענישה ולא את הטעון לימוד. בכך מצליח סוקראטס לחשוף את המניע האישי של התובעים, הלכה למעשה, ואת העובדה שלא היו מוכנים להעמידו על טעותו שנעשתה לכל היותר בשגגה [אם בכלל נעשתה]. הדברים מודגשים בחקירה נגדית מבריקה.
קטע חמישי:
"בחיי זיוס, האם עד כדי כך איני מאמין, לדעתך, בכל אל שהוא? מליטוס: אכן בחיי זיוס: אינך מאמין במאומה. סוקראטס: אין לסמוך עליך מליטוס, וכפי שנראה לי, גם אתה לא תסמוך על עצמך בדבר הזה, שכן נראה לי, אנשי אתונה, שאיש זה רשע מאוד ופרוץ, וברשעות ממש כתב את כתב האשמה הזה, בפריצות ובתעלולי נעורים. שהנה, לדעתי, סותר איש זה בכתב האשמתו את דברי עצמו, כאילו היה אומר: סוקראטס עושה עוול, באשר אינו מאמין באלים, אלא מאמין באלים... היש אדם, מליטוס, ויהיה אשר יהיה, המאמין שיש מעשי אנשים, ואינו מאמין שיש אנשים? יענה נא, רבותי ואל ירעיש רעשים של סתם! היש מי שמאמין שאין סוסים? או מי שמאמין שאין מחללים בחליל, אבל מעשי מחללים? אין כזה, הטוב שבגברים; אם אין רצונך לענות, אומר זאת אני לך ולאחרים שבכאן. אולם על שאלה זו השב אתה: האם יש מי שמאמין שיש מעשים של דימונים, אולם אינו מאמין שיש דימונים? מליטוס: אין. סוקראטס: מה רב החסד גמלת לי, שסוף סוף ענית, כיוון שהללו מאלצים אותך לענות. והלא אתה טוען שאני גם מאמין במעשים דימוניים וגם מלמד אמונה זו, אם חדשים ואם ישנים... ואם אני מאמין במעשיהם של דימונים, הרי שאני מאמין ממילא גם בדימונים. האין זאת? כך הוא: שאני מניח כי אתה מודה, שלאחר שאינך משיב. וכי אין אנו סבורים שהדימונים אלים הם או בני אלים? מליטוס: בוודאי....אז מי הוא האיש שלדעתו יש בני אלים, אבל אין אלים? הלא זו סברה שאין הדעת סובלתה... לא מליטוס, אין זאת אלא שכתבת את כתב האשמה כדי לנסותנו, או שלא ראיתי מה עוול של אמת תוכל להאשימני בו... אולם אנשי אתונה איני עושה עוול על פי כתב האשמתו של מליטוס,- דבר זה אינו טעון, כמדומני, התגוננות יתירה, אלא גם דברי אלה דיים לכך. ואילו מה שכבר אמרתי קודם, על הטינה הרבה שרוחשים לי רבים, דעו נא היטב שזאת היא אמת, וטינה זו היא שתוכל לי, אם משהו יוכל לי: לא מליטוס ולא אניטוס, אלא עלילת המון העם ושנאתו. הלא לזאת נפלו קרבן גם אנשים אחרים, רבים וכן טובים, ודומני שעוד יפלו, ואין כל סכנה שאהיה האחרון. ואולי מצא מי שיאמר: האינך מתבייש סוקראטס, שאתה עוסק בהתעסקות כזאת המביאה אותך עכשיו לסכנת מוות? על כך אשיב דבר צדק ואומר: אין דבריך נאים, בן אדם, אם אתה סובר, שאת סכנת החיים והמוות צריך לשקול מי שיש לו ערך אך במעט, ולא לעיין רק בכך, אם צודקים או לא צודקים מעשיו שהוא עושה, ואם פעליו הם של איש טוב או של איש רע."
ניתוח הקטע החמישי:
בשלב מאוחר זה נפנה סוקראטס ללב כתב האישום ומוכיח את האבסורד שבו, את העובדה שבכתב האישום נאמרו דבר והיפוכו בנשימה אחת [כלומר - שאין הוא מאמין באלים אך מאמין הוא במעשי דימונים, שעל פי המיתולגיה היוונית הם מעשי ידי האלים]. הוא מעמיד את מליטוס עם גבו אל הקיר, בשאלו האם יש מי שמאמין שיש מעשים של דימונים אולם אינו מאמין שיש דימונים? מליטוס עונה: אין. סוקראטס מגיב: מה רב החסד שגמלת לי שסוף סוף ענית!
מחקירת מליטוס עולה, כי אם הוא מאמין במעשי האלים הרי בוודאי מאמין הוא אף באלים ומכאן שכתב האישום נגדו בטל מעיקרו. עם זאת ראוי לזכור כי סוקראטס חויב לבסוף בדינו ברוב של 281 קולות מתוך 500 (חסרו 31 קולות לזיכויו). אולם, הגם שהצליח להוכיח מעל לכל ספק את האבסורד העולה מעובדות כתב האישום נגדו, עדיין לא עלה בידו לעקר את הדיעות הקדומות שרווחו נגדו לפני המשפט, שזו אכן, כדבריו, היתה משימה קשה ביותר ומעין מחסום בלתי עביר שלא היגיון, תבונה או נאום הבנוי לתלפיות יסלקו אותו מדרכו של המתנגד להשתכנע. בסיפא של פרק זה הוא מציין כי אין הוא חושש מסכנת המוות המרחפת עליו ושאותה הביא על עצמו בשל מעשיו. לדבריו, יש לבחור בדרך ישרה וצודקת ואין לשקול את סכנת המוות הכרוכה בה. בכך הוא מדגיש לפני שופטיו, כי מאמין הוא בדרכו וגם גזר דין מוות לא יניאו ממנה. הוא ממחיש את אמונתו היוקדת בטענותיו, בעליונות החוק ובדרך חייו. לאחר שיצר הקשבה הוא נפנה לטפל בנאום התביעה ובחולשות כתב האישום.
מכאן הוא עובר לדון ברובד הרגשי יותר בו הוא בוחר אף לסיים את טענותיו כדי לעורר בשומעיו את חוש הצדק.
קטע שישי:
"ואני אנשי אתונה כשהעמידוני המפקדים שאתם בחרתם לפקד עלי בפוידיאה ובאמפיפוליס ועל יד דליון, שם נשארתי כיתר הגברים במקום שהעמידוני והייתי נתון לסכנת מוות... אילו כאן הייתי מפחד מפני המוות או כל דבר אחר, והייתי נוטש את המערכה נורא יהא מעשה... איש אינו יודע את המוות; אף לא זאת, שמא הוא הטובה הגדולה ביותר הצפויה לאדם, והם מפחדים מפניו כאילו ידעו לבטח, שהוא הגדולה שברעות. וכיצד לא תהיה זאת אותה סכלות מגונה: שיחשוב אדם שהוא יודע את אשר אינו יודע? ובזה וכאן, רבותי, נבדל אני אולי מרוב האנשים, ואם אומר, שחכמתי במשהו ממי שהוא, הלא ודאי בכך, שכפי שאינני יודע די צרכי את שבשאול, כך חושב אני שאינני יודע. ואולם זאת יודע אני, שרעה וחרפה היא לעשות עוול ולא לציית למי שטוב יותר, אם אל ואם אדם. ובמקום לפחד מהרעות, שעליהן ידעתי שרעות הן, לא אפחד לעולם ולא אברח מדברים שאינני יודע עליהם כלום, עד שגם ייתכן שהם טובים. ובכן, אף אם תזכוני עכשיו ולא תאמינו לאניטוס שטען אחת מהשתיים: או שלא היה צריך להביאני הנה מלכתחילה, או – לאחר שהביאוני – אי אפשר לבלתי המיתני; כי אמר אליכם, שכשאמלט – יעסקו בניכם כולם במה שמלמד סוקראטס, ויתקלקלו לגמרי; ואם על סמך זה תגידו לי: "סוקראטס, הפעם לא נשמע בקול אניטוס, אלא הננו נותנים לך ללכת בתנאי שלא תעסוק עוד בחקירה זו ולא תשאף לחכמה; אבל שתיתפס שנית במעשה זה, מות תמות" - לו תתנו לי, כפי שאמרתי, ללכת בתנאי זה, אענה לכם לאמור: אתכם, אנשי אתונה, מברך ומחבב אני, אך לאל אציית יותר מאשר לכם, וכל עוד רוחי בי ואני יכול – לא אחדל מלשאוף לחכמה ולעוררכם ולדבר אל לב כל אחד מכם שאפגש בו כפי שרגיל אני לדבר: אנא הטוב באנשים, שאתה אתנואי, בן העיר הגדולה והמהוללת ביותר על חכמתה ועוצמתה, הרי שאינך מתבייש לדאוג לכסף, שירבה בידך ככל האפשר, ולשם ולכבוד ואילו לתבונה ולאמת ולנשמתך, שתהא טובה ככל האפשר, אינך דואג ואינך שם לב?.....כי כל פעלי, כשאני מתהלך בכם, הוא לשדל את צעיריכם ואת זקניכם לבל ידאגו לגופיהם ולכספם תחילה, ולא באותה מידה כדאוג לנשמתם, כדי שתהיה זו טובה ככל האפשר, באמרי שלא מכסף תצא סגולה טובה, אלא מסגולה טובה יצא לבני האדם כסף וכל שאר טובות, גם לפרט וגם לכלל. אם בדברי אלה מקלקל אני את הצעירים ודאי יש בהם נזק; אך מי שטוען שאני אומר דברים אחרים זולת אלה, אין ממש בטענתו. על כן אומר-נא אנשי אתונה: אם תיענו לאניטוס אם לאו, ואם תזכוני אם לאו: דעו שאני לא אשנה ממעשי, אף אם אהיה צפוי למיתות מרובות. אל תרעישו אנשי אתונה, אלא קיימו לי את בקשתי, לבלתי הרעיש לדברי, אלא להקשיב: שכן, דומני, תפיקו תועלת לכשתקשיבו. כי עומד אני לומר לכם עוד כמה דברים שאולי תקבולם בקול צעקה. אך בשום פנים אל תעשו זאת. כי דעו נא היטב: כשתמיתו אותי העשוי כך כפי שאמרתי, תזיקו לעצמכם יותר משתזיקו לי. כי לי ודאי לא יזיקו במאומה לא מליטוס ולא אניטוס, כי אין לאל ידם: שהרי אי אפשר, לדעתי על פי דין האלים, שאיש טוב יותר ינזק בידי הגרוע ממנו...
לכן, אנשי אתונה, רחוק אני מאוד להתגונן עכשיו... שהרי כשתמיתוני, לא בנקל תמצאו אחר כמוני, שכן, גם אם מגוחך המשל, הוטלתי ממש ביד האל על המדינה, כאילו על סוס גדול ואציל, שמפאת גודלו התעצל מעט, עד שיש צורך לעוררו בדורבן כלשהו כך, דומני, הטילני האל על המדינה, שהנני מעורר ומשדל ומגנה אתכם אחד אחד, ורכוב עליכם ללא הפסק בכל מקום, כל היום כולו, לא בנקל, רבותי, תזכו לאחר שכזה, ואם תענו לי, תחוסו עלי. אך אולי תתרעמו, וכמתנמנמים שהערים מי שהערים תסטרו אותי, תשמעו בקול אניטוס ותהרגוני על נקלה: אזי תבלו את מותר חיכם בשינה, אם לא יפקדכם האל וישדר אליכם איש אחר. אולם שאני הנני עשוי כאיש שיש לחשוב שניתן למדינה מיד האל – זאת תבינו מכאן: אין זה מנהגו של אדם, שהזנחתי את כל אשר לי, וכבר שנים רבות הריני מתעלם מכך, שכל רכושי הולך ומוזנח, אלא עוסק תמיד בשלכם, בגשתי אל כל אחד לחוד, כאב או כאח גדול, ומשדלו לתת דעתו על סגולה טובה. ואילו נהניתי מכך הנאה כל שהיא, והטפתי הטפה זו בשכר, היתה התנהגותי ניתנת להסבר. אך כעת רואים אתם בעצמכם, שקטגורי טפלו עלי כל שאר קיטרוגים ללא כל בושה, אך אף בחוסר הבושה שלהם לא יכלו להעמיד עד להעיד שבזמן מן הזמנים קיבלתי או ביקשתי שכר מאדם. ודומני שאני מעמיד עד מהימן לאמת את דברי: את עוניי."
ניתוח הקטע השישי:
לצורך התעוררות הרגש מביא סוקרטאס לנאומו את עברו הצבאי ואת העובדה שהיה נתון בסכנת מוות מול פני המלחמה, ולא נסוג. בחכמה רבה, כהרגלו, אין סוקראטס מציין עובדה זו במישרין אלא מתוך שהוא מציין שאילו עליו לבחור בין דרך החיים נכונה וטובה לבין המוות בוחר הוא בדרך החיים הנכונה. הוא נהג כך בעבר לטובת אתונה. בפטריוטיות ומתוך רגש של חובה הגן על אתונה וסיכן את חייו. ואם היה עליו לבחור בין חייו (על ידי נטישת שדה הקרב) לבין חובתו להילחם (הדרך הנכונה) אין ספק בבחירתו. בכך מתאר סוקראטס סיטאוציה בה הוא מצוי כיום שאם נגזר עליו לבחור בין המשך עשיית הטוב לבין חייו, מעדיף הוא את המשך עשיית הטוב (כפי שבחר כבר בעבר), ואגב כך שופך אור על תרומתו לעם ולמדינה. בשלב זה הוא פונה לרובד ריגשי נוסף באומרו כי אף אם הבחירה שהיו מציבים בפניו היא בין מותו לבין המשך דרכו להיטיב עם אזרחי אתונה, הוא לא היה חדל מלהמשיך לעוררם לחוכמה. דהיינו, סוקראטס משיג בטיעון זה כמה מטרות: הטיעון הגלוי הוא: גם אם תהרגוני לא אסור מדרכי ומאמונתי באמיתות דרכי. הטיעון הסמוי הוא: כל חטאי הוא שאני מבקש להיטיב עימכם (ללא קבלת תמורה) ואתם משיבים לי רעה תחת טובה, ואני - אם אהיה מצוי במצב בו אצטרך להפסיק ולהיטיב עימכם ולפקוח עיניכם, ועם זאת אהיה נתון בסכנת חיים, אעדיף לסכן את חיי ולהיטיב עימכם ואילו אתם מבקשים את נפשי? כך מעורר סוקראטס את הרצון בלב שומעיו לזכותו, שכן כשימיתו אותו יזיקו לעצמם יותר מאשר יינזק סוקראטס. כאן מנסה לעורר סוקראטס את האינטרס האישי של 500 שופטיו ואת חוש הצדק והרגש שלהם (רעה גדולה היא להמית אדם שלא בצדק). סוקראטס שב ומציין כי אין הוא מתגונן למען עצמו אלא למען שופטיו האתונאים.
קטע שביעי:
" מעולם לא הייתי מורהו של איש, אלא אם חפץ אדם להקשיב לי, כשאני מדבר ועוסק בענייני, ויהיה זה צעיר או זקן, מעולם לא הייתה עיני צרה בו, אף באחד, ולא שאני משוחח בקבלי שכר ואינני משוחח בלא שכר, אלא עומד אני במידה אחת לרשותו של עשיר ועני כי ישאלני... כי אם אמנם מקלקל אני כמה מהצעירים, וכמה כבר קילקלתי, מסתבר שאחדים מהם יכירו, לאחר שהתבגרו, שבנעוריהם נתתי להם פעם איזו עצה רעה, ועכשיו יופיעו ויקטרגו עלי ויקמו את נקמתם. אולם את כל ההיפך מה תמצאו רבותי: כולם מוכנים לעזור לי, למקלקל, שהרעותי לעשות עם בני ביתם, כפי שטוענים מליטוס ואניטוס. ועזרתם של אלה שקילקלתי היתה ניתנת להסבר. אך אלה שלא קולקלו, וכבר הם אנשים מבוגרים קרוביהם של אלה: מה הסבר ינתן לעזרתם שהם עוזרים לי, אלא ההסבר הנכון והצודק, שהם יודעים את השקר שבפי מליטוס ואת האמת שבפי שלי? ובכן, רבותי; אלה הם בערך הדברים, ואולי עוד כמה שכמותם, שיכול אני להביאם למגן לי. ואפשר יש בכם מי שיתרעם אם יזכור שבעצמו היה מחלה את פני הדיינים בבקשות ובתחינות, אם פעם היה נתבע בעצמו, ואפילו בדין חמור פחות מדיני זה; ובכדי לעורר רחמים ככל האפשר יותר, היה מציג את ילדיו ועוד רבים מקרוביו וידידיו; ואני לא אעשה כלום מדברים אלה, אף על פי שאני שרוי, לכאורה בסכנה שאין למעלה ממנה. מי שיעלה זאת על דעתו, אולי יתייהר כלפי יותר, ומשום שהכעיסו הדבר, יכריע הכעס בהצבעתו שעה שתצביעו על גזר דיני. אם זהו הלך-רוחו של מישהו מכם - איני סבור כך, אך אם כן – דומני שראוי לי לומר אליו דברים אלה: הטוב באנשים, גם לי כמה קרובים וכפי שאומר הומירוס, לא נולדתי 'לא מאלה ואף לא מצוק סלע' אלא מבני אדם, ועל כן יש לי גם קרובים וגם בנים, אנשי אתונה, והם שלושה: אחד מהם בחור, ושניים ילדים; ואף על פי כן לא הבאתי הנה אף אחד מהם, כדי לבקש שתזכוני. ומשום מה לא אעשה זאת? לא מתוך יוהרה, אנשי אתונה, ולא משום שמקל אני בכבודכם... נראה לי שלא מן הדין הוא, שהנאשם יבקש טובה מהדיין ויצא זכאי בכוח בקשותיו, אלא ילמדנו ויוכיח לו את צדקתו. כי לא לשם כך יושב הדיין, שיחלק את הדין בחסד כנדבת יד, אלא שידון על פיו; ובשבועתו לא נשבע שיחונן את כל הטוב בעיניו, אלא שישפוט על פי החוקים. ובכן, אל לנו להרגילכם שתפרו שבועתכם, ואל לכם להיות מורגלים בכך; שהרי לא יהא בכך משום יראת אלים, לא בנו ולא בכם. אל תדרשו איפוא מידי, אנשי אתונה, שאעשה עמכם מעשים כאלה, שאין בהם לדעתי לא נוי ולא צדק ולא חסידות... כי ברור הוא, שאילו הייתי משדלכם ומאלצכם בבקשות אחרי שנשבעתם, הייתי מלמד אתכם לכפור באלים, ובהתגוננותי הייתי מקטרג ממש על עצמי, שאיני מאמין באלים, אלא שכלל וכלל אין הדבר כך; כי הנני מאמין כדרך שאף אחד מקטגורי אינו מאמין, ובידכם וביד האל אפקיד דיני, לדונו כפי מה שייטב ביותר, גם לי גם לכם."
ניתוח הקטע השביעי:
סוקראטס משליך למערכה את הקלף החשוב ביותר שלו: הקלף המוסרי. סוקראטס מצהיר, כי גם אם דבריו מוכיחים אותם ומטרידים את מנוחתם הרי יש להם ערך מוסרי בתיקון פני החברה האתנואית, לא למענו כי אם למענם. סוקראטס גורם לשופטים לרצות לפעול לטובתו. בשלב האחרון של נאומו מבקש סוקראטס לנהוג במידת הצדק (על פי מידת הדין ולא לפנים משורת הדין). הוא מביא לעזרתו ראיות שיתמכו בטיעוניו ויבססו אותם. ראשית, מעולם לא גבה שכר כלשהו בגין דבריו והוא עומד לרשותם של עשיר ועני. שנית, מביא סוקראטס ראיה ניצחת בכך שאלו שעל פי הנטען נגדו קולקלו על ידו, קרוביהם אינם מקטרגים על שקילקלם. טיעון זה הוא בגדר "הדבר מדבר בעדו", שכן אילו היה גורם להם נזק היו "הנפגעים" מעידים לחובתו או לפחות קרוביהם שלא "קולקלו" על ידו. עניין זה מהווה המחשה של ממש לטענה לוגית, בדומה לחקירה הנגדית שיש בה משום המחשה, ולהודיה באבסורד מצד היריב המהווה הוכחה ניצחת. בסיום פרק זה פונה הנאשם סוקראטס לליבם של האתונאים (אף שאומר שאין הוא פונה אליו), ובציינו את קרוביו ובניו (שבחר לא להביאם כעדים לטובתו) הוא יוצר אמפתיה והזדהות במטרה לחשוף אותו כאדם אנושי ולא כדמות התלושה מההוויה האנושית המהלכת אימים על בני הנוער, כפי שקטיגוריו ניסו לעשות. בשל כך מוצא סוקראטס לנכון לציין גם את גילו המופלג, את זיקנתו ואת העובדה כי הוא מאמין באל יותר מכל אחד מקטיגוריו. את נאומו הוא חותם באמירה: "שבידכם וביד האל אפקיד דיני לדונו כפי שייטב ביותר, גם לי גם לכם". בסיום שהעניק למהלך מבריק זה קיפל סוקראטס מספר גדול של טענות לאיין את טענות יריביו. הוא מפקיד בידי האל את דינו, דהיינו האל מאזין לו והוא מאמין בקיומו בניגוד לאמור בכתב האישום נגדו, הוא מעניק כח לאזרחי אתונה לשפוט אותו, וכח זה, שממילא נתון בידם, מטיל תחושת אחריות על כתפיהם. הוא אומר להם שהוא בוטח בהם, באל ובצידקת משפטם (שאין לו ספק מהו); לבסוף מצביע סוקראטס על זהות האינטרסים בינו לבין האתנואים שלפיה מה שייטב לו (זיכוי) ייטב להם (מוכיח מוסרי בשער). זוהי דוגמה לנאום מבריק הבנוי לתלפיות, שנכשל, ככל הנראה, בשל מחסומים בלתי עבירים ודעות קדומות שקיננו בליבותיהם של 281 המחייבים בדין, שאף הנאום הטוב ביותר לא יכול היה להתגבר עליהן. אולם 229 האזרחים, שהיו פתוחים לשמיעת הטיעון, שוכנעו ממנו ללא ספק, בשל היותו טיעון "מנצח". |
